מלמד נ' ארומה אספרסו בר בע"מ ואח'

פסק דין

בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף. התובעת, ילידת 1978, נחבלה בתאריך 4.5.09 מדלת זכוכית בכניסה לסניף של הנתבעת 1 (להלן גם: "הנתבעת"), המבוטחת בביטוח אחריות על ידי הנתבעת 2. הצדדים חלוקים הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק. בתיק נשמעו ראיות.

נדון תחילה בשאלת החבות ובנסיבות הארוע. בהתאם לתצהיר התובעת: "ביום 4.5.09 בשעה 20:30 לערך, נפגעתי בעצמה בראשי ובאפי, מדלת הכניסה לסניף ארומה בשד' שאול המלך בת"א, כתוצאה מהיתקלות בדלת הזכוכית השקופה שהייתה סגורה וללא סימונים או מדבקות כמתחייב...כתוצאה מהחבלה העזה נפגעתי באף ודם רב זב ממנו. יצויין כי לאחר שנכנסנו, בעלי ואני, פנימה, מיד התנצלה אחת הקופאיות בסניף, אשר ראתה את החבטה שלי והסבירה כי בד"כ הדלת הינה פתוחה אולם לאור האובך/ שרב ששרר באותו יום, הם סגרו את הדלת. הקופאית נתנה לי שקית עם קוביות קרח ומפיות על מנת לעצור ולנגב את הדימום מהאף ובמקביל היא פתחה את הדלת וקיבעה אותה באמצעות פח...יום למחרת הארוע התקשרתי למנהלת ארומה, על מנת לדווח על המפגע והארוע...יצרה עמי קשר בחורה בשם נעמה, למיטב זכרוני נעמה הזדהתה כמנהלת הסניף...והיא הודיעה לי כי בעקבות הארוע הודבקה ע"ג דלת הכניסה/יציאה מדבקה למניעת הישנות מקרים דומים בעתיד...בעלי ואני המשכנו משם להצגה בקאמרי, אולם במהלך כל ההצגה חשתי בכאבים...".

לתצהיר התובעת צורפו תמונות של המקום ושל הדלת בה, כנטען, נתקלה, אשר צולמו למחרת הארוע על ידי בעלה. אין חולק כי בתמונה ניתן לראות כי קיימת מדבקה מרובעת על גבי דלת הכניסה ובה הלוגו של הנתבעת. עוד נראה בתמונות כי בכל דלת, לאורכה, מותקנת ידית אחיזה גדולה ובולטת ממתכת. הוגשו תמונות נוספות על ידי התובעת, כאשר גם בתמונות אלו נראית המדבקה על הדלת ונראות ידיות האחיזה.

בחקירתה ציינה התובעת כי לפני הארוע ביקרה באותו סניף: "אולי פעם בחצי שנה כשהיינו באים להצגות...פעם בחצי שנה היינו הולכים להצגה" (עמ' 6). גם בפעם הקודמת בה ביקרה בסניף נכנסה מאותו המקום, כאשר כוון הגעתה הוא "מול הדלת, בשביל אל הדלת" (שם). "בעלי היה לידי, אני לא זוכרת באיזה צד שלי". היא שללה אפשרות, על פיה, טרם ההיתקלות בדלת שוחחה עם בעלה והביטה לעברו ולא קדימה, לכוון הליכתה (עמ' 7). היא ציינה כי הביטה קדימה ולפנים. התובעת הופנתה לתשובות לשאלון שניתנו על ידה. בשאלה מס' 7 נשאלה "האם נכון כי לדלת יש ידיות אחיזה גדולות וברורות מנירוסטה במרכז הדלת בגודל של 60 ס"מ האחת" והשיבה: "למיטב זכרוני, זו הייתה דלת זכוכית ללא ידיות". התובעת הופנתה לתמונות שהוגשו על ידה, שם נראות הידיות, והשיבה: "באותו יום היה חושך מוחלט, הייתה תאורת רחוב והיה אובך. הדלת הייתה סגורה. משני הצדדים היו שולחנות, לא יכולתי לראות, כי ברגע שסוגרים את הדלת הידית נמצאת בצד, בן אדם לא רואה את זה אם יש אובך...זה מה שאני זוכרת, שלא היו ידיות. לא יכולתי לראות את הידיות...אי אפשר היה לראות כי היה אובך, ואם סוגרים את הדלת הידית באה לימין. היו סופות, לא ראו כלום...לא יכולתי לראות כלום באותו יום" (עמ' 8). היא נשאלה אם בתנאי האובך, שתוארו על ידה, אף לא ראתה שהיא מגיעה למקום אשר אמורה להיות לו דלת וכניסה והשיבה: "את זה ראיתי, הייתה תאורת רחוב, אני רואה לאן אני הולכת" (שם). היא נשאלה אם בשל תנאי האובך המתוארים על ידה לא ראתה את המדבקה, כפי שלא ראתה את הידיות והשיבה: "היו משני הצדדים שולחנות, ואם סוגרים את הדלת זה מסתיר את הידית. איך יכולתי לראות את זה?" (שם). באשר למדבקה, אשר לא הייתה על גבי הדלת במועד הארוע, לטענתה, ציינה: "אם הייתי רואה לא הייתי נתקלת בדלת. לא. לא היו מדבקות. מיד אחרי שנפצעתי הבנתי שאין מדבקה על הדלת, שזו הסיבה שנפצעתי" (עמ' 9, הדגשה הוספה). כאשר נשאלה האם מיד לאחר שנחבלה, וכשהיא חבולה באפה, פנתה לבדוק קיומה של מדבקה השיבה: "לא, לא הלכתי להסתכל, בשביל זה היה בעלי. הייתי עם כולי דם איך יכולתי להסתכל אם יש מדבקה" (שם). כאשר נשאלה אם בעלה אכן הלך לבדוק קיומה של מדבקה מיד לאחר שנחבלה השיבה: "בעלי היה איתי, הוא לא הלך להסתכל ישר" (שם). היא הכחישה כי היא או בעלה הודו, ספונטנית, לעובדי הנתבעת שהיו במקום, כי הארוע היה באשמתה ולא באשמת הנתבעת (עמ' 10). היא לא חזרה מעולם לסניף לאחר הארוע. לאור כך, היא נשאלה כיצד היא יכולה להעיד לגבי מדבקה שהייתה או לא הייתה במקום והשיבה כי היא עצמה אכן לא ראתה וכי: "בעלי הלך לצלם" (שם). בעלה הלך לצלם למחרת הארוע, התמונות הן אלו שצורפו לתצהירה. גם במועד מאוחר יותר הלך בעלה לצלם את המקום, היא אינה יודעת מתי (עמ' 10).

בעלה של התובעת, מר מנשה מלמד, ציין בתצהירו כי ביום הארוע "יצאנו לראות הצגה בתיאטרון הקאמרי ולפני ההצגה (בסביבות השעה 20:30) הלכנו לסניף של קפה ארומה בשד' שאול המלך. מגי שעמדה להיכנס ראשונה לסניף, נפגעה בעוצמה בראשה ובאפה, מדלת הכניסה של בית הקפה כתוצאה מהיתקלות בדלת הזכוכית השקופה שהייתה סגורה וללא סימונים או מדבקות כמתחייב...מיד נכנסנו פנימה. קופאית שהייתה עדה לארוע התנצלה מיד והסבירה כי בד"כ הדלת נשארת פתוחה אולם לאור האובך / שרב ששרר באותו יום, הם סגרו את הדלת. הקופאית נתנה למגי שקית עם קוביות קרח וכמה מפיות על מנת לעצור ולנגב את הדימום מהאף ובמקביל היא פתחה את הדלת וקיבעה אותה באמצעות פח".

בחקירתו ציין כי לפני הארוע הוא והתובעת לא ביקרו בסניף. יום הארוע היה הפעם הראשונה בה ביקרו במקום (עמ' 13). הם הגיעו למקום "מהכוון החזיתי לו". הם צעדו לכוון הסניף: "הלכתי לצדה כשהיא הקדימה אותי במטר. אשתי הלכה לפני" (עמ' 14). הוא ציין כי "היה אביך". כאשר נשאל אם מדובר באובך אשר אינו מאפשר לראות במרחק הליכה השיב: "היה אפשר לראות" ואישר כי למרות האובך ראו את הסניף וידעו לאן הם צועדים (שם). הוא נשאל לגבי ידית האחיזה בדלת הכניסה לסניף והשיב: "גם למיטב זכרוני לא ראיתי את הידית, כיון שהדלת הייתה סגורה", וללא קשר לאובך (שם). הוא נשאל באשר לאפשרות שהוא והתובעת שוחחו ביניהם ולכן לא ראו את הדלת והשיב: "אנחנו הלכנו ישר, הסתכלנו קדימה" (עמ' 15). כאשר התובעת נתקלה בדלת הוא לא הסתכל על הדלת כדי לדעת מדוע נתקלה בה: "הסתכלתי עליה באותו רגע ולא על הדלת" (שם). כאשר נשאל אם הוא או אשתו אמרו לעובדי הנתבעת במקום כי האשמה היא בהם עצמם השיב: "יכול להיות שזה נאמר אבל זה לא נאמר בדעה צלולה, מכיון שהיו במצב לא הכי צלול" (שם). הוא אישר כי הלך למקום פעמיים לצלם. פעם אחת, למחרת הארוע, הפעם השניה – "לפני כמה חודשים, בקיץ האחרון", לפי בקשת עורך דינה של התובעת (שם). הוא חזר ואישר כי בדק את הדלת רק למחרת הארוע ולא ביום הפגיעה (עמ' 16).

מטעם הנתבעות העידה הגב' למפרט לירון, אשר שימשה כמנהלת המשמרת בסניף מטעם הנתבעת באותו היום. היא ציינה כי "באותו היום 2 דלתות בית הקפה היו סגורות. על גבי הדלת ...בה נתקלה התובעת היו ידיות בגודל של כ – 60 ס"מ בכל צד (פנימה והחוצה) בנוסף היו על גבי הדלת (זכוכית) מדבקות של סניף ארומה (לוגו) ובבירור היה ניתן להבחין שמדובר בדלת הכניסה לבית הקפה. בנוסף בסמוך לדלת היה שולחן עם כסאות אדומים ופח ולא ניתן היה לו הייתה התובעת מביטה להיכן שהיא הולכת, לא להבחין בדלת. זכור לי כי היא הביטה לכוון החבר עמו הגיעה ושוחחה עמו מבלי להביט לכוון הליכתה לא היה נראה הגיוני שהיא פשוט "תכנס" בדלת ואולם היא הלכה מבלי להביט לכוון הליכתה ושניה לפני שנתקלה בדלת הרימה את שתי ידיה...מה שזכור לי הוא כי הן התובעת והן הבחור עמו הגיעה אמרו לנו כל הזמן "אתם לא אשמים, לא עשיתם כלום, זה אנחנו". " (טעויות הגהה תוקנו).

בחקירתה ציינה כי היא עבדה בסניף כחמש שנים, עד ראשית 2011 לערך (עמ' 16). לגבי יום הארוע ציינה: "אני זוכרת שבאותו יום עבדו איתי עוד שלושה...אני זוכרת שאני הייתי מקדימה, בוודאות אני זוכרת, אני הייתי בדלפק" (עמ' 17). על הארוע היא דיווחה באותו היום לבעלת הסניף, נעמה שושני. כחודש לאחר מכן נשלח דווח לחברת הביטוח, אשר אינו מצוי ברשותה (שם). "אני זוכרת שעמדנו בפנים, אני ועלי ורעות ועמי...אני עמדתי בדלפק הקדמי, לא היו לקוחות, אולי שולחן אחד בחוץ, אני זוכרת שהיה מאד שקט כי הייתה סופת חול מטורפת, ולא היה סגירת חורף ואנשים לא רוצים לשבת בחוץ. ראיתי שהתובעת הלכה לכוון הדלת, לכיווננו, אני לא יודעת אם בעלה היה איתה, או מישהו אחר, היא דיברה עם בן זוגה, והלכה לכווננו, היא בכלל לא הסתכלה לכוון הדלת, היא הסתכלה על מי שהיא דברה איתו, הייתה עם הראש הצידה. משום מה הייתי בטוחה שהיא לא תכנס בדלת, הדלת הייתה חסומה במלא דברים, היה שולחן וכסא שחסמו את הדלת ולידם פח, היה מרווח קטן כמו דוכן העדים ביניהם. בסוף היא נכנסה בדלת. נתנו לה שקית עם קרח, התנצלתי, ניסיתי להרגיע אותה, שניהם נורא צחקו, נתתי להם אוכל בחינם...הכל היה סבבה ונעים ובאוירה מאד חברית הם הלכו לדרכם" (עמ' 18). בהתייחס לדלתות הכניסה ציינה: "דלת אחת הייתה פתוחה ודלת אחת סגורה. הצד השני היה פתוח איפה ששביל הגישה ישר לקופות מגיע. מהצד השני הדלת הייתה סגורה, והתובעת נכנסה איפה שהדלת הייתה סגורה...יש עמוד באמצע. בתמונות שצורף לתצהיר התובעת הדלת הימנית הייתה סגורה עם שני כסאות ופח, והדלת השמאלית הייתה פתוחה...היא לא הסתכלה" (עמ' 19). היא הסבירה כי למעשה קיימות ארבע דלתות, כאשר בתמונות שהציגה התובעת נראות רק שתי דלתות: "שתי הדלתות הימניות היו סגורות, והדלת השמאלית הקיצונית הייתה סגורה, והשמאלית השניה הייתה פתוחה. היא נתקלה בדלת הימנית שקרובה לדלתות השמאליות. הדלת שרואים בתמונה 3, שבה היא נתקלה, זו הדלת שהיא נתקלה...אני זוכרת בודאות שדלת אחת מתוך הארבע הייתה פתוחה" (שם). "דלת אחת הייתה פתוחה וזו הדלת הצמודה לזו שהיא נתקלה. בתמונות לא רואים את כל הדלתות" (עמ' 20). באשר לפח שהיה במקום ציינה "זה לא מעצור, זה מונח כפח זבל. הפח עשוי מפלסטיק, הוא יעוף, הוא בכלל לא נוגע בדלת ולא צמוד לדלת" (שם). באשר להתנהגות בני הזוג לאחר הארוע ציינה: "בתחילה לא עשו מזה סיפור, כי הם יצאו מרוצים ובאוירה טובה. היא יצאה מחוייכת. בהתחלה כן היה דימום, רצתי אליה עם שקית קרח, מאד דאגתי אבל הם יצאו עם חיוך ובאוירה טובה...כשהגיע מכתב מעו"ד מאד הופתענו אני ונעמה...זה היה בהתחלה משעשע לראות שבעלה נקרע מצחוק. אני מיד רצתי עם קרח" (שם). באשר לטענת התובעת כי לא הייתה מדבקה על הדלת ציינה: "הייתה מדבקה כמו שרואים בתמונה, זה חלק מעיצוב הסניף...היא לא הסתכלה, הראש שלה אפילו לא היה לכוון כל הדרך. היא דברה עם בן זוגה. מהכניסה, מהשער, מהרחוב היא הסתכלה על בן זוגה...היא הסתובבה ברגע האחרון...היא הסתובבה שניה לפני ולא הצליחה לעצור את עצמה...רק היא עברה לתוך הדלת. הוא היה מאחוריה. הוא לא עבר...ברגע הפגיעה בעלה היה מאחוריה ולא לצדה...בצעד האחרון היא סובבה את הפנים ולא הצליחה לעצור את עצמה. אני רק יודעת שהיא הייתה עם הראש הצדה ופתאום את הזכוכית היא ראתה בודאות" (עמ' 21). היא חזרה וציינה: "תמיד היו מדבקות על הדלת וגם היום יש מדבקות...המדבקה תמיד הייתה, זה חלק מדרישות הרשת שיהיו מדבקות על הדלתות. לא שהלכנו והדבקנו אחרי המקרה. לאחר החבלה, התובעת הייתה בשוק, היא מיד התיישבה. היא ממש לא האשימה אותנו...הם אמרו שהכל בסדר וזה באשמתם...שהם לא שמו לב ואין מה לדאוג...הם אמרו שהכל בסדר, שלא עשינו כלום, שזו אשמתם" (עמ' 22).

מר עלי סואעד העיד אף הוא מטעם הנתבעות. הוא ציין בתצהירו כי: "באותו היום אני עבדתי כברמן היינו על השולחן של הקופה והדלפק ממול לכוון ממנו הגיעה באותו היום התובעת. ממה שזכור לי דלת הכניסה הייתה סגורה עקב היות סופה. המדובר בדלת זכוכית בעלת ידיות של כניסה ויציאה בגודל של כ- 60 ס"מ כאשר עליה יש מדבקות של ארומה (לוגו של ארומה) באמצע הדלת. אני גם זוכר שבסמוך לדלת היה שולחן וכסאות אדומים וגם פח זבל כך שלא ניתן היה להחמיץ כי המדובר בדלת הנמצאת במקום. אני זוכר שהתובעת שוחחה והביטה לכוון חבר/ בן זוג שלה ולא הביטה לכוון הליכתה. שניה לפני שנתקלה בדלת היא הבחינה כי משהו מצוי בפניה הרימה ידיים ונתקלה בדלת. זכור לי גם כי הן התובעת והן החבר/ בן זוג שלה חזרו ואמרו שבית הקפה לא אשם והתובעת והחבר/ בן זוג הם אלו שלא התנהלו בסדר ולכן קרתה התאונה".

בחקירתו ציין כי במקום קיימות שתי דלתות, כל אחת נפתחת לשני צדדים: "זה ארבע ביחד. אחד לכניסה ואחד ליציאה. באותו יום הייתה סופה. אי אפשר לסגור את כל הדלתות כי איך יכנסו למסעדה. סגרנו דלת אחת של שתי דלתות, שמנו שולחן כסאות ופח זבל, כדי שיסמן שהדלת סגורה שאנשים לא יכנסו מהדלת הזו. מצד שני הייתה דלת אחת פתוחה לכניסה ויציאה...שיהיה מקום לאנשים שיכנסו ויצאו. כשאתה נכנס למסעדה הכניסה היא בדיוק על הדלת. אין מה להיכנס בדלת הסגורה. הייתה דלת פתוחה. התובעת נתקלה בדלת שהייתה סגורה והיו עליה שולחן וכסאות, היא הייתה מדברת עם חבר שלה ולא הסתכלה לאן היא הולכת, ואני ולירון צעקנו לה מבפנים, והיא נכנסה בין השולחן לבין הפח ונתקלה בדלת, היא לא הסתכלה לאן היא הולכת. ראינו שזה עומד לקרות וצעקנו לה, אבל ברגע שהיא הבינה מה קורה היא שמה את הידיים ונכנסה בדלת. היא דברה עם בן זוגה. ברגע שהיא הבינה מה קורה, שאנו צועקים, היא לא הספיקה לעצור את עצמה וקרה המקרה" (עמ' 25). "ראיתי אותה לפני שהתנגשה בדלת, בן זוגה היה מדבר אתה, וראיתי שהיא לא מסתכלת לאן היא הולכת...אני צעקתי, ואז היא הסתכלה קדימה" (שם). "קיפלנו את השולחנות והיה הרבה מקום, הכניסה לא הייתה צרה. איפה שהדלת הייתה פתוחה היה מקום להיכנס" (עמ' 26). הוא אישר שבעלה של התובעת היה מאחריה: "היא נכנסה בדלת, והוא התחיל לצחוק עליה. ברגע שהוא ראה אותי מסמן בידיים, הוא חזר קצת לאחור. היא המשיכה לדבר איתו. אני צעקתי לה אבל הוא ראה אותי ועצר. ואז היא פגעה בדלת. אי אפשר היה לעצור אותה...בדלת הייתה ידית מברזל בגודל 60 ס"מ. יש מדבקות על כל הדלתות מאז שאני עובד בסניף, אני עובד כבר 4 שנים" (שם).

התובעת בסיכומיה טוענת כי הדלת בה נתקלה הייתה ללא סימונים או מדבקות. נטען כי בכתב ההגנה הנתבעות לא טענו כי היו מדבקות על הדלת. טענה זו הועלתה רק בשלב התצהירים ולכן מדובר בהרחבת חזית ובעדות כבושה. התובעת טוענת כי מדובר בעובדה המרכזית העומדת במרכז המחלוקת ואם עובדה זו הייתה נכונה הנתבעות היו טוענות אותה כבר בכתב ההגנה. נטען כי הנתבעות נמנעו מלהגיש כראיה את הדו"ח שהוגש על ידי הנתבעת 1 לנתבעת 2 לאחר הארוע ויש לזקוף זאת לחובתן. נטען כי במהלך חקירת עדי הנתבעת נולדה גרסה חדשה, כי דלת אחת הייתה פתוחה ולא כל הדלתות סגורות. נטען כי הנתבעות לא הביאו לעדות את העובדים הנוספים שהיו באותו היום בסניף וגם לא את בעלת הסניף הגב' נעמה שושני, עמה שוחחה התובעת למחרת הארוע. נטען כי אם הטענה, כי התובעת שוחחה עם בן זוגה וראשה היה מופנה אליו הייתה נכונה, הרי שהיא הייתה אמורה להיפגע בכתפה או בצדי הפנים ולא באפה. נטען כי לא סביר שעדי הנתבעות ראו את הארוע מתרחש בזמן אמת, זאת כיון שהיו עסוקים בקופה או בדלפק. גם עדותו של מר סואעד כי נופף בידיו וצעק לבני הזוג עובר לארוע היא גרסה חדשה. לא סביר ששני אנשים מבוגרים לא יראו מדבקה על הדלת וימנעו מפגיעה – אם הייתה מדבקה. הנתבעת התרשלה גם בכך שלא חסמה את המעבר לאותה דלת סגורה והשאירה שביל כניסה.

הנתבעות טוענות בסיכומיהן כי קיימות סתירות בין עדות התובעת ובעלה, כך, לעניין ביקורים קודמים בסניף הנתבעת וכך גם לגבי מסלול ההליכה לסניף. בכל מקרה, על פי עדות שניהם, מסלול ההליכה אפשר להם לראות מבעוד מועד את הסניף. טענת התובעת כי על דלת הכניסה לא הייתה מדבקה, אשר הוכחשה גם בכתב ההגנה, הופרכה לחלוטין בחקירת התובעת ובעלה. בתמונות שצולמו יום למחרת הארוע על ידי בעלה של התובעת נראית בברור מדבקה גדולה הנושאת את כיתוב הנתבעת במרכז הדלת. התובעת טוענת כי נאמר לה כי המדבקה הודבקה בעקבות הארוע אך זאת לא הוכח. להפך, הוברר כי הן התובעת והן בעלה אינם יודעים כלל ועיקר אם במועד התאונה הייתה על גבי הדלת מדבקה ושניהם אישרו כי ביום התאונה לא שמו ליבם לנושא זה. מכאן, שלא עלה בידי התובעת להוכיח את טענתה המרכזית, כי במועד התאונה לא הייתה מדבקה על הדלת בה נתקלה. מנגד, הנתבעות הוכיחו כי במועד התאונה הייתה מדבקה, זו הנראית בתמונות שהציגה התובעת. שני העדים מטעם הנתבעות שהיו במקום העידו באופן ברור כי בעת הארוע הייתה על גבי הדלת מדבקת לוגו של הנתבעת. התובעת נתקלה בדלת בשל חוסר תשומת לב וחוסר זהירות מצדה. כפי הנראה, הייתה עסוקה בשיחה עם בעלה. על חוסר תשומת לבה של התובעת ניתן ללמוד גם מכך שלא הבחינה בידית הגדולה שבדלת הכניסה, הנראית באופן ברור גם בתמונות שהציגה התובעת. התובעת ובעלה כלל לא סברו סמוך לארוע כי קיימת אשמה כלשהי מצד הנתבעת, וגם מכך יש ללמוד כי הארוע התרחש מסיבות הקשורות בתובעת ובה בלבד.

לאחר ששקלתי הראיות וטענות הצדדים, מסקנתי היא כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי הנתבעת התרשלה כלפיה וכי הארוע ארע עקב מפגע שהיה בסניף הנתבעת.

המחלוקת העובדתית העיקרית בין הצדדים אינה בשאלת קיומה או העדרה של מדבקה על הדלת. המחלוקת העיקרית והראשונית היא בשאלה, אם התובעת הביטה לכוון הליכתה ולכוון הדלת, ולמרות זאת נתקלה בה, כגרסת התובעת, או, שכלל לא הביטה לכוון הליכתה ולכוון הדלת ולכן נתקלה בה, כגרסת הנתבעות. רק בהנחה שתתקבל גרסת התובעת, תתעורר מחלוקת עובדתית נוספת, והיא לעניין קיום מדבקה על גבי הדלת, שהרי אם התובעת כלל לא הביטה לכוון הדלת אין כלל נפקות לקיומה או העדרה של מדבקה על גבי הדלת ולא יכול להתקיים קשר סיבתי בין העדר מדבקה ובין הארוע. כאשר אדם אינו מביט לכוון הליכתו, לא יועילו גם שלל סימוני אזהרה ושלטים הניצבים מולו.

עדויות התובעת ובעלה הן עדויות בעל דין ובן זוגו, בעלי עניין אישי וישיר בתוצאות המשפט, כאשר בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971 יש לנמק קביעת ממצאים עובדתיים על בסיס עדויות אלו בלבד, ללא סיוע. הנמקה לכך לא מצאתי. להפך. עדויות שני העדים מטעם הנתבעות הן מהימנות בעני והגרסה העולה מעדויות אלו מסתברת יותר, הגיונית יותר ומתיישבת עם יתר הראיות, יותר מגרסת התובעת ובעלה. שני העדים מטעם הנתבעת הם עדים ללא כל עניין אישי בתוצאות המשפט, כאשר הגב' למפרט אף אינה עובדת עוד אצל הנתבעת. שני העדים העידו באופן ברור ועקבי והתרשמתי מכנותם ואמינותם. לעומת זאת, דווקא בעדויות התובעת ובעלה נמצאו מספר אי התאמות וחוסר הגיון, אשר פוגעים באמינות הגרסה ומעלים חשש, כי התובעת ובעלה ניסו להציג גרסה, שאינה תואמת לגמרי את האמת, אלא מנסה לשרת, ככל הניתן, את טענתם המרכזית בדבר העדר מדבקה על גבי הדלת. ראשית, התובעת ציינה כי היא ובעלה כבר ביקרו בסניף בעבר, בעוד שבעלה, משום מה, הכחיש עובדה זו. שנית, התובעת שללה האפשרות כי היא ובעלה אמרו, באופן ספונטני, לאחר הארוע, כי הארוע ארע רק באשמתם. בעלה לא שלל זאת אך טען כי תגובתם זו לא הייתה "בדעה צלולה". שלישית, התובעת ציינה תחילה בעדותה כי מיד לאחר שנפגעה ראתה שאין מדבקה על גבי הדלת. לאחר מכן, שינתה גרסתה ואמרה כי בעלה הוא זה שראה זאת. בעדות בעלה התברר כי אף הוא לא ראה ביום הארוע כי לא קיימת מדבקה ולמעשה, איש משניהם לא ראה מעולם את הדלת ללא מדבקה. רביעית, התובעת העידה כי בעלה היה לצדה בעת הארוע, אך הן בעלה והן עדי הנתבעות העידו כי היא צעדה לפניו והקדימה אותו, מה שמתיישב עם גרסת הנתבעות כי התובעת הביטה לאחור לעבר בעלה ושוחחה עמו. חמישית, גרסת התובעת כי מיד למחרת הארוע, עוד בטרם הגיע בעלה למקום, הודבקה מדבקה על גבי הדלת אינה הגיונית ואינה סבירה נוכח העובדה, עליה התובעת אינה חולקת, כי בני הזוג יצאו מהמקום באותו הערב ואף המשיכו לצפות בהצגה, כמתוכנן, ברוח טובה וללא כל טענה כלפי הנתבעת לעניין קיומה או העדרה של מדבקה. גם עדות בעלה של התובעת, כי כלל לא הבחין באותו הערב כי לא קיימת מדבקה, מביאה למסקנה כי באותו הערב נושא המדבקה כלל לא עלה לדיון. אם כך, מדוע נחפזה הנתבעת להדביק מדבקה, אשר נושא העדרה כלל לא עלה. שישית, תשובותיהם של התובעת ובעלה לעניין אי קיומן של ידיות המתכת על גבי הדלתות אינן ברורות ולא ברור מדוע התחמקו בני הזוג מלהודות בקיומן של ידיות אלו, אשר נראות באופן ברור גם בכל התמונות שהוצגו על ידם וסביר להניח כי הן נראות על ידי כל מי שמתקרב לסניף ומביט לכוון הדלתות. שביעית, אם אכן הגב' נעמה שושני אמרה לתובעת כי לא הייתה מדבקה באותו הערב, היה על התובעת לזמנה לעדות. זאת לא נעשה.

גרסתם של עדי הנתבעות, כאמור, מקובלת והגיונית בעני ואני מעדיפה אותה על גרסת התובעת. בהתאם לגרסה זו, בני הזוג צעדו לעבר הסניף. דלת אחת של הסניף הייתה פתוחה, האחרות סגורות, בשל תנאי אובך ששררו. מול הדלת הסגורה, הצמודה לזו הפתוחה, הונחו שולחן, כסאות ופח. התובעת צעדה מעט לפני בעלה, שוחחה עמו והביטה לעברו ולא לעבר הכניסה לסניף. שבריר שנייה לפני ההיתקלות בדלת הסגורה, הרגישה כי היא קרובה לדלת והפנתה פניה אליה, אך לא הספיקה למנוע הפגיעה באפה. עדי הנתבעת צפו במתרחש מתוך הסניף, אף נסו ללכוד את תשומת לבה, בעת הליכתה, כדי למנוע הארוע, אך ללא הצלחה. לאחר הפגיעה לא האשימו בני הזוג איש מלבד את עצמם ולא טענו למפגע כלשהו בדלת או להעדר סימון על גבי הדלת. אם התובעת הייתה מביטה לכוון הליכתה ולא לעבר בעלה, לאחור, ניתן היה למנוע הארוע. לא היו כל אמצעים נוספים אותם היה על הנתבעת לנקוט כדי למנוע הארוע ולא הופרה על ידה כל חובת זהירות כלפי התובעת.

מעבר לדרוש, כאמור, אדון גם בנושא קיום המדבקה. בעניין זה אציין כי אין לקבל טענת התובעת בדבר הרחבת חזית. בסעיף 2 לכתב התביעה נאמר כי התובעת נתקלה בדלת זכוכית "ללא סימונים או מדבקות כמתחייב". בכתב ההגנה הוכחש סעיף זה באופן מפורש. בסעיף 10.1 לכתב התביעה נאמר כי הנתבעות "לא דאגו להדבקת מדבקות בולטות ע"ג דלתות הזכוכית". בכתב ההגנה הוכחש גם סעיף זה. משהוכחשה טענה זו על ידי הנתבעות היה על התובעת להוכיח עובדה זו בראיות משכנעות, שהרי עובדה זו הוצבה בחזית המריבה בין הצדדים. זאת לא נעשה. גם לא התבקשו פרטים נוספים לכתב ההגנה. לא ברור גם אם נשלח שאלון לנתבעת בנושא זה, אמצעי נוסף אותו יכולה הייתה התובעת לנקוט. התובעת, למעשה, לא הציגה כל ראיה התומכת בטענתה כי במועד הארוע לא הייתה מדבקה על גבי הדלת. היא עצמה הודתה כי לא הביטה בדלת ולא בדקה קיומה או העדרה של מדבקה ביום הארוע. גם בעלה העיד כי לא עשה כן. כאשר הגיע בעלה למקום, למחרת, ראה כי על גבי הדלת קיימת מדבקה. הוא לא פנה למאן דהוא בסניף בדבר ההדבקה הנטענת של המדבקה ולא שוחח עם איש, כך שניתן לומר כי לא הופתע מקיומה של המדבקה. שני בני הזוג, למעשה, אינם יכולים להעיד מידיעתם האישית על העדרה של מדבקה. להפך. בכל התמונות שהגישו, אף אלו שצולמו למחרת הארוע, נראית מדבקה. טענתה היחידה של התובעת בנושא היא כי נאמר לה על ידי הגב' נעמה שושני כי הודבקה מדבקה בעקבות המקרה. מדובר, כמובן, בעדות מפי השמועה, שאינה יכולה להתקבל כראיה לאמיתות תכנה. יכולה הייתה התובעת, כאמור, לבקש לזמן את הגב' שושני לעדות משראתה כי זו אינה מוזמנת להעיד על ידי הנתבעות. יכולה הייתה גם, במסגרת ההליכים המקדמיים, לבקש את טופס ההודעה לנתבעת 2, לגביו טוענת התובעת כי מצויה בו גרסת הגב' שושני. יוער, כי איני מוצאת לנכון לייחס משקל ראייתי לאי העדת הגב' שושני על ידי הנתבעות, שהרי היא לא הייתה עדה לארוע ולא ידעה עליו דבר מידיעתה האישית. לעומת העדר ראיות מטעם התובעת, העידו שני עדים מטעם הנתבעות, עדות ברורה ומהימנה, כי על גבי הדלת בה נתקלה התובעת הייתה מדבקה הן בעת הארוע והן לפניו, כמקובל בכל הדלתות בסניפי הרשת. איני רואה סיבה לדחות עדויות אלו, הנתמכות בתמונות שצולמו למחרת הארוע, במיוחד כאשר מולן לא עומדת כל ראיה אחרת מטעם התובעת. אני קובעת, אם כן, כי במועד הארוע הייתה מודבקת מדבקה על הדלת בה נתקלה התובעת.

לאור כלל האמור, המסקנה היא כי לא הוכחה כל התרשלות מצד הנתבעת וכי היא לא הפרה כל חובת זהירות כלפי התובעת. בנסיבות אלו, דין התביעה להידחות. למעלה מן הצורך יצוין, לעניין הנזק, כי התובעת לא הגישה חוות דעת רפואית מטעמה לעניין נכות רפואית שנותרה לה עקב הארוע ולא הוכיחה כי נגרמו לה הפסדי שכר או הוצאות כלשהן. באשר לטענה בדבר ניצול שמונה ימי מחלה, הרי שלא הוכח כי בהתאם להסכמים הנהוגים במקום עבודתה של התובעת הייתה היא זכאית לפיצוי בגין אי ניצול ימי מחלה, עם פרישתה ממקום עבודתה, ואם כן, מהם התנאים לקבלת הפיצוי ומהו שיעורו. בנסיבות אלו, מדובר בנזק בגין כאב וסבל בלבד, כאשר לא היה אשפוז ולא נקבעה נכות רפואית.

התביעה, כאמור, נדחית. התובעת תשא בהוצאות הנתבעות בסכום כולל של 5000 ₪.